<h1>ספר החינוך מצוה רל"א</h1>
<h2>דף יח.</h2>
שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אנקלוס. ולשון ספרא, אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר [שמות כ"ב] בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות בין ישראל בין שאר האומות ויאמרו שקללת בני אדם גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער, ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מו"ק י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם. ואיפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב'] ויפח באפיו נשמת חיים ותרגם אנקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים בנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואיפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבאו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו, ונראה לי מדבריו שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו, ונראה לי מדבריו נקבל עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שבועות ל"ה ע"א] שאסור לקלל בשום ענין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה שדי ואלוה וכיוצא בהן, או בכינוי מן הכנויין כגון חנון קנוא וכיוצא בהן, ובכל לשון שקלל בשם או בכינוי חייב, שהשמות שקוראין בהן הגויים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין. ומה שאמרו [שם ל"ו ע"א] שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר [דברים ד'] השמר לך ושמור נפשך מאד. ומה שאמרו במכילתא לא תקלל חרש באמללין שבאדם, ועוד אמרו שם כשהכתוב אומר [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וקלל בשם או בכינוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה לוקה, שזהו אחד משלשה לאוין שאף על פי שאין בהן מעשה ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות לוקין עליהן, והשנים האחרים הם נשבע וממר, כמו שמפורש בגמרא סנהדרין.
